"רוח הרפאים של אלכסנדר וולף", גאיטו גדזנוב (תרגום סיון בסקין)
הספר הזה נראה "קלאסי" ועושה רושם "קלאסי" ועוסק בחומרים "קלאסיים" (מוסר מלחמה, קרבות בין גברים, תשוקת הרציחה, יד הגורל, כוחה של אהבה…). הוא כתוב היטב, נינוח ורב פרטים אך קולח, וגם מתורגם מעולה. הוא גרם לי להרהר על משפט זה או אחר במהלך הכתיבה, ולמרות זאת סגרתי אותו כשהסתיים ורק אדווה קלה נותרה על פני התודעה. הוא כמו עוגה שאפה מארח משתדל, שמספר ומפרט את כל חומריה האיכותיים, אבל מדובר בסך הכל בטורט, גם אם לא רעה בכלל.
צעיר רוסי במלחמת האזרחים נקלע לסיטואציה שבה הוא הורג מתוך הגנה עצמית. שנים אחר כך המקרה רודף אותו, משפיע על בחירותיו ואורח חייו, והיכרויות חדשות מציבות לפתחו חידה אחר חידה. למרות הנאה של ממש שחוויתי בקריאה, בעיקר מהכתיבה העשירה והנינוחה, היה קצת עומס צירופי מקרים בספר – כמה היתקלויות מקריות כבר יכולות להתרחש סביב אותו אדם? לא כל החידות שמוצבות שם נפתרות במלואן. גם הגיגי הפילוסופיה הנפרשים לקראת הסוף נדמים כמו טלאי מודבק שהיה אפשר בלעדיו.
אבל שיא הספר, תיאור המפגש שנערך שנים לאחר המאורע המכונן, היה רעיון מרתק: פגישתם של שני אנשים הנושאים פוסט-טראומה משנת חיים, החולקים כל אחד את מה שהותירה בהם, ומבינים שאפשרו לה להוביל אותם כל אחד למקום שונה בתכלית. מהבחינה הזו, אם הייתי לוקחת משהו מהספר, היתה זו הצטלבות הדרכים שמרכזה הירייה שנורתה אי אז, וכמו במפץ גדול שינתה חיים – אך לא באופן טרגי של טרגדיה יוונית, אלא באופן אקזיסטנציאלי של גיבור בודד הבוחר שוב ושוב, חיים או מוות, חיים או מוות.
"… חשתי את העייפות המתישה, הבלתי-נשכחת ההיא, ואת הרצון לישון שכמעט לא יכולתי להתגבר עליו, את השמש המסנוורת בלי רחמים, את החום המדהד, ולבסוף, את הזיכרון האילם של אצבעות ידי הימנית על כובד האקדח, את מגע הידית המחוספסת שלו, שכמו הוטבע בעורי לתמיד, את הנדנוד הקל של הכוונת השחורה לפני עיני הימנית – ואחר כך הראש הבלונדיני הזה על השביל האפור והמאובק, והפנים שהשתנו בהשפעת קרבתו של המוות… הרצח הזה היה אפו תחילתם של חיי הבוגרים, ואפילו איני בטוח שהוא לא טבע חותם בלתי-רצוני על כל מה שנגזר עלי לגלות ולראות לאחר מכן".
"כבוד המשפחה", רוגל אלפר
"אורלי היתה בהתקף. נדרכתי כולי. פחדתי. אני לא שולט בזה. שמעתי את דוד בוכה ברקע. אורלי אמרה שדוד מיילל מאז שאספה אותו מבית הספר. לאסוף אותו מותר לה. רק לקחת אותו הוא לא נותן לה, כי אז הוא נכנס לחרדות. בוכה במיטה בלילה, בוכה במסדרון מחוץ לכיתה. אורלי אמרה שדוד השליך על הרצפה את הילקוט והסווטשירט שלו, ושבתגובה היא השליכה את הילקוט והסווטשירט עליו, ושהרוכסן פגע לו בטעות בעין. בגלל שהיא אף פעם לא עושה שום רע, אין לה שום בעיה לספר".
ספר שקוראים בבהילות ובברכיים פקות. מהפסקאות הראשונות ועד הסוף אין נחמה: הורים חסרים, ילדים פגועים, נדנדת שפיות-שיגעון, קשרי זיווג חסרי תוחלת. זה הספר העברי השלישי או הרביעי שקראתי ברציפות לאחרונה, שיש בו מספר גברי חלוש, הנרמס תחת דמויות נשיות עוינות, רואה ומבין את מה שקורה לו אך ממשיך לבקש עוד (קדמו לו "אישוליים" של אלי שמואלי ו"תמיד היא" של דורון שנער ואולי עוד). כי האישה היא הסבל והמשפחה היא הכאב והאדם/גבר הוא נקודה נידפת של מודעות עצמית שלא מצליחה להוליד ולו החלטה טובה אחת.
אצל אלפר לא רק הגבר סובל, כולם אומללים והילדים משלמים את המחיר. זאת למרות שהדובר הוא לכאורה בעל תוקף חברתי נורמטיבי (שוטר במקצועו), נדיב ובעל מסוגלות (מתנדב לגדל ילדים שאינם שלו), ולמעשה מתפקד יותר מרוב הנשים בחייו. הקרע בספר הוא לאו דווקא בין המינים אלא בין הדורות – בעולם שהוא מציג בלתי אפשרי לעמוד בציפיות ההורים ובלתי אפשרי לספק לילדים סביבה מוגנת. כולם בערעור מתמיד זה על זהותו של זה, הורים מעניקים לילדיהם שמות לא מתאימים, אמהות מנסות למצוא חן בדרכים נלעגות, ילדים מעמתים את הוריהם ללא הרף עם חוסר מסוגלותם, בתים נבנים טלאי על טלאי מזכרונות חסרי מנוח. יש ערך נמוך מאוד לניסיון מקצועי, לכוונות טובות, לניסיונות שינוי – כל הילדים אבודים מראש (גם אנחנו הילדים האלה), זו נקודת ההתחלה וזו נקודת המגוז.
"לפעמים הלב נאטם. אנחנו והיצורים שאנחנו מולידים כשאנחנו מקיימים יחסי מין, אנחנו יצורים נפרדים".
למרות שאין פה חוויית קריאה קלה, כל עמוד דוקר בלב מחדש, אלפר בונה עולם סגור במיומנות גדולה, והעולם שלו דורש להישמע ובצדק. הספר הזה מושך כמו מנהרה, אם כבר הגעתם לשם אז רדו הלאה, העמיקו עוד, שום אור אין בקצה אבל אין לדמויות האלה שום נחמה אחרת, אף שומע אחר, חוץ מכם. מה אתם הייתם עושים? אני השתתפתי בצערן לכל הפחות, אולי הייתי להן נחמה כוזבת אבל לא יכולתי לסור משם כשהן מתנות את כאבן.
"עשיתי עצמי נרגע, אבל בתוכי המשיכה להתחולל סערת נפש סמויה מן העין. חשתי שדבר מה אינו כשורה בעולם. דבר מה שלא ידעתי אז לנסח לעצמי. חשוב היה לי לתת לאמי את התחושה שהצליחה לנחם אותי".
אגב, על הדרך, אלפר מספק כמה פרשנויות אישיות ומצמיתות – אפשר עוד?! – לסרטים שמתקשרים לעלילה, ונותן זוויות ראייה מרעננות ל"סנדק", "שתיקת הכבשים", "ראש מחק", "הצילו את המציל" ועוד. כולם נראים פתאום בפריזמה של עולם הספר ומאירים עוד פינה בו.
כותבת מוחקת 