כפות רגליו רחבות
כרפסודות. הבהונות לא סדורות.
שיערו מדובלל, גבותיו צומחות גס.
בקצה כל מפרק יד ורגל – צמיד
עשוי קפלים.
אוזניו מצלות על כתפיו, שמצלות על
הירכיים השמנמנות האלה.
מותק, בוז'ו, עכברון.
בשתיים בלילה ובארבע בבוקר
אני אומרת לו: מה הבעיה?
מה נסגר אתך?
איך אפשר לעזור לך?
תעזוב אותי.
בסוף אני עוזרת.
שייסלח לי הכל, כל חסרונותיי וחירפוניי
רק שיגדלו להיות בני אדם.
כותבת מוחקת 
תגובות
בטח יסלח. תראי את הטכסט שלי לאמא שלי היום 🙂
וחוץ מזה, תראי כמה אהבה. וכמה יפה כתוב 🙂
גם אני שם.
"בקצה כל מפרק יד ורגל – צמיד
עשוי קפלים
…"
(-:
טרקבאקים
[…] היה משתובב, או מגלה עצמאות חדשה, או סתם לא דומה לי (והוא לא דומה רוב הזמן), ברגע ההתחברות להנקה היה נמחק המרחק: הנהו, חבל […]