מי זוכר את "הצ'וקצ'ים קראו לו סון"?

"סיפורו של ג'ון מקלנן הקנדי, שבעקבות פציעתו מצא עצמו לפתע נאלץ לחיות בין הצ'וקצ'ים לחופו של ים-הקרח הצפוני. תוך כדי תיאור הסתגלותו של ג'ון, סון בפי הצ'וקצ'ים, לסביבתו החדשה, נפתח ביפני הקורא צוהר לעולמו המיוחד של עם רחוק זה, חייו הקשים, דרכי הציד המפרך, אמונותיו, מנהגיו וטקסיו".

הצ'וקצ'ים קראו לו סון

זה היה סיפור שהתפרסם ב"הארץ שלנו" בהמשכים, בשנת 1978 כנראה, ולאחר מכן גם יצא בספר – "הצ'וקצ'ים קראו לו סון". אהבתי וזכרתי אותו שנים רבות. והשבוע מצאתי את הספר הזה בספרייה, לגמרי במקרה. כמובן שהייתי חייבת להביא אותו הביתה ולראות מה זכרתי נכון ומה לא.

ובכן, הסיפור עדיין מצוין, וכתוב היטב. עדיין שובה לב, מותאם לילדים (של אז) אבל לא ילדותי, כולל סצינות קשות אך לא איומות, ומתאר דילמות מוסריות בלי התחמקות. וכמובן, הוא משרטט נהדר את אורח החיים הצ'וקצ'י, ואת הפער שחווה ג'ון בין "העיניים המערביות" שלו (ושל אחרים מתרבותו), לבין הקיום בחוג הארקטי שקוסם לו.

אחרי שסגרתי את הספר תהיתי: מיהו אותו ע. רטחאו שכתב אותו? השם נשמע לי הולנדי, וכדי להצדיק את הע' המוזרה דמיינתי סופרת בשם עדנה, נניח. אבל לא מיניה ולא מקצתיה, כפי שגיליתי אחרי כמה דקות של חיפוש: מדובר ביורי ריטחאו, סופר צ'וקצ'י שהתחנך ברוסיה הסובייטית והתפרסם שם מאוד באמצע המאה שעברה. הספר יצא ב"מסדה" בתרגום ועיבוד (לילדים?) של דוידה קרול ממש לאחר צאתו במקור – אבל בזמן שילדי ישראל קיבלו אותו בזמן אמת, ומי יודע אם נכתב לילדים בכלל, הרי שלאנגלית הוא תורגם רק ב-2005, ויצא תחת השם  A dream in polar fog, כספר למבוגרים. יש לא מעט ביקורות נלהבות עליו, ביניהן גם זו, ואני תוהה אם יש פרטים שהושמטו בעברית ומופיעים בתרגום לאנגלית.

בעיניי הבוגרות אני מבינה כעת עוד דברים לגבי הספר: הסיפור מתחיל בשנת 1902 – מעט אחרי שהצ'וקצ'ים התוודעו לעולם המערבי (והחלו לעשן טבק ולשתות וודקה), אבל רגע לפני שעברו אינדוקטרינציה סובייטית בזמן המהפכה. הביקורת שמבוטאת בספר על סוחר אמריקני ציני המנצל את הילידים, ההתנערות של ג'ון הקנדי מתרבותו המקורית, היא ביקורת על המערב שהושמעה מסופר שחי מצוין תחת המשטר הסובייטי ותמך כל השנים במפלגה. ומצד שני, הספר שהנחתי שנכתב בידי סופרת מערבית, הוא צ'וקצ'י לכל דבר ועניין, וזה ניכר בכל פרטי היומיום שמתוארים בו יפה.

למרות הציפייה שלי למצוא ברשת את תמונתו של ג'ון מקלנן, הקנדי שנטמע בקרב הצ'וקצ'ים, נראה שהסיפור הוא פיקציה, ושג'ון מקלנן לא היה ולא נברא. פייר – התאכזבתי. זה גם אומר שהסופר הוא שפצע אותו כל כך קשה בתאונה, בכוונת מכוון – אולי כדי להציב אותו בעמדת נחיתות מובנית מול הצ'וקצ'ים, לאפשר לו להסתייע בהם ולחוש ענווה.

זהו, עד כאן הגיע התחקיר שלי והתובנות המאוחרות. ורק לבסוף מצאתי את יורי ריטחאו גם בוויקיפדיה העברית, אבל בלי אזכור לשום תרגום שלו לעברית (בשנת 2007 יצא ספר אחר שלו, שכנראה מומלץ גם כן, בשם "מספרים מכושפים"). לא יודעת אם הילדים שלכם יתחברו אליו, אבל כאמור יש מצב שבמקור הוא לא יועד להם בכלל.

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ורד נבון  ביום 31 במרץ 2015 בשעה 6:42 pm

    לא זוכרת, כבר הייתי גדולה מדי להארץ שלנו ב1978, אבל התחושה מוכרת – החיפושים אחר ספר ילדות שהשאיר חותם. זו הסיבה שכל כך קשה לי להוציא מהבית ספרי ילדים, למרות שהדור הנוכחי לא ממש קורא ספרים, בכל זאת דואגת שאולי יחפש אחד מהם בגיל 34, ולא ימצא אפילו בשוק הפשפשים. אני למשל ממש שמחה שנשארו איתי עד היום "נשים קטנות", "הרוח בערבי הנחל", "דובאי ודוביקו" מספריית דן חסכן ועוד כמה…
    ומה היינו עושות בלי גוגל? העולם אולי היה קופא בזמן, והזכרונות היו מקוטעים…

  • adiyotam  ביום 1 באפריל 2015 בשעה 6:29 am

    תודה אביבית! לא רק שאני זוכרת את הסיפור בהמשכים אלא שלדעתי הכרך ההוא של "הארץ שלנו" עדיין נמצא כאן… אבל אחפש את הספרים עצמם, הילדים לא התלהבו מן הכרכים האלה.

  • avivitmishmari  ביום 1 באפריל 2015 בשעה 6:51 am

    תודה, ורד ועדי! עדי, זה נשמע אוצר של ממש. אבל אני יודעת שהילדים כבר פחות מתעניינים בזה. אני מסרתי חוברות של "אנציקלופדיית חיות הבר" שפעם ריתקה אותנו. כן, היינו אלופים בקריאה בפונט קטן בלי ניקוד ובשפה מליצית. זה כבר פחות עובר היום, גם בקרב ילדים אוהבי ספר.

  • דודי  ביום 1 באפריל 2015 בשעה 7:21 am

    תודה שהזכרת לי את הספר, מעורר חשק לחזור ולקרוא.

    ועדיין תעלומה למה "ע" ריטחאו.

כתיבת תגובה