החיים נפרטים לפרוטות. מנוחה ועמל

במיטבה, משפחה היא כר. כסת לישון עליה, כר מרעה לגדול ולהצמיח בו. גם מנוחה וגם עמל. את זה נראה לי שהבנתי רק בשנים האחרונות. לא ידעתי את נפשי כל השבוע, כי בכורי הפך בן 16. חוטים דקים מאוד מחברים אותי לאישה שילדה אותו (אני?) בדם, יזע וחוסר ידע, ולא ידעה איך תעביר עוד ערב גשום של 2005 לבד בבית על הידיים. אבל הנה, עם השנים החוטים מתארכים ונקשרים זה לזה: הלמידה המשותפת של אם ובן, ימי האין אונים, ימי הכל אפשר. והנה נער. אבל רק התחלנו.

הכוח שאני מקבלת הוא מהקרובים אלי. ולא פחות מזה, מהקשר בין הקרובים אלי. אלה טווים בינם לבין עצמם חוטים ההולכים ומתחזקים. הגבר של חיי, שחולק אתי דאגות והתרגשויות וטיולים וזעף וחמלה, שלומד אתי ומלמד אותי לטפח יחד את הכר הזה, להרחיב את גבולותיו. בני המתבגר שכבר פותח לעצמו פתח עצמאי בעולם. בני הצעיר שהולך ומבשיל. ואני, ותיקה בעולם אבל עדיין עם הצתה מאוחרת, לא נותר לי אלא להשתאות. ולשכוח מזה מרוב שהלב מתרחב. ולהתרגז על הבלגן, ושוב להשתאות, וחוזר חלילה.

החיים נפרטים לפרוטות, בעידן החנוק הזה הן קטנות מתמיד ונראות חסרות חשיבות: מה זה כבר עוד סיר מרק, עוד דד-ליין בעבודה, שוב לתקן את שיעורי הבית, מי ינקה, והנה עבר חצי חורף. בתקופה שבה מביטים בעולם דרך מסכה ממגנת, מתפתים להישאר ברובד הנמוך, של קטנות היומיום, או לחלופין לנסוק לרובד הגבוה ולהתפייט משם בקיטש על שינויים טקטוניים של כל המאה העשרים ואחת. רק האמצע עדיין חסר. ההסתכלות הקרובה-רחוקה שתיקח את שתי הפרספקטיבות בחשבון בו זמנית. את ההסתכלות הזו צריך גם במשפחה פנימה. מה לעשות שלפעמים אני שוכחת. אז הנה, הזכרתי.