הפאונה של מושיק נבות

שני דברים מוחלטים ידע מושיק נבות על עצמו מאז ומעולם: יכולותיו כיזם אינטרנט, ומה שקורה לו על התחת. בדיקה כנה של הסעיף הראשון היתה אולי מניבה מסקנות מביכות, אבל בסעיף השני לא היה ספק. למושיק נבות היתה במקום הנסתר ההוא, מושבה שלמה של חיות ג'ונגל זעירות. בעיגול שמסביב למוצא הכרכשת סובבו נמרים, פילים, זברות וקרנפים שגודלם כראש סיכה, והשערות האבודות הצומחות שם שימשו להם מקום מחיה ומסתור. מעט החוצה משם, על כרי הלחיים, רעו אנטילופות והשתעשעו בבונים מיניאטוריים. בגרוד מזדמן היה מושיק מעלה לפעמים זברה מחוצה מתחת לציפורנו, כפי שאחרים מוצאים תולעת נחותה. להתפלא כבר הפסיק, כבר התרגל לעצמו, פשוט ניקה את ידו והמשיך בעיסוקיו. וכמו שאנשים נוהגים לומר בהלצה "אני והתולעים", נהג מושיק לומר "אני והפאונה", או "אני והסוואנה", ונתפס תמיד כמתחכם מאוס שמנסה למתוח בדיחה חבוטה. אבל היתה זו אמת.   

יום חמישי האחרון ראה את מושיק שוכב על גבו, מאריך כהרגלו בנמנום בדירת הרווק שלו. אז התחילו החיות לצאת למרעה, והגירוד הציק לו. פנה והתהפך ושכב על גבו. החזה, שנגלה עכשיו, היה, בשונה מהצד השני, לבן חלק וחשוף. טונדרה של בית חזה. ועליו התגוררה כבר שנים, בשלוות נצח, משפחת אסקימוסים קטנטנה – אב, אם, שלושה ילדים וסב -שבנתה את בית האיגלו שלה מעט מעל הסרעפת בצד שמאל. את מזונם הדל, דגים מסוג אחד בלבד, היו שולים מבריכת הקרח שברמה. המדורה שהיו מדליקים תמיד באזור זה, מילימטרים קוטרה, חיממה את לבו של נבות, שלמרות שלא החשיב את עצמו כאדם רגשן בכל זאת היה נוהג לכתוב שירה בבלוג שלו ולפנטז על שותפותיו לעסקים במקלחת.

האיזון שבין ערבת הסוואנה ומדבר הקרח נשמר אצל נבות במשך שנים. עד שבאותו יום הרחיק צבי תומסון תועה מאזור התחת שלו יתר על המידה, חצה את אזור הביניים הגיאוגרפי העלום של המותן וקו הצד, והגיע אל הבטן. בתשישותו, דימה הצבי לראות מקור מים מנצנץ וקורא לו מעט למעלה משם, אלא שסוף מסעו הוביל אותו אל הטונדרה הלבנה-כחלחלה שעל החזה. האסקימוסים, שמעולם לא נתקלו בצבי תומסון, עמדו נבוכים עד שהצו הקדמון, צו הלוויתן הטבוע בהם, הזכיר להם: מדובר בבשר מאכל. כבקיאים ורגילים צדו, שחטו וביתרו את הצבי, והחלו לצלות חלקים ממנו על מדורתם הקטנה. את השאר ימליחו וישמרו לשארית החורף.

נבות פקח עין. הניחוח העולה סמוך כל כך לאפו גירה אותו והעלה זיכרונות. משהו נע בו. רצון עמום. צו קדום משלו, שלא נענה זה מזמן. בשר צלוי. הוא קם, לבש את מכנסיו, ותוך כדי כך העיף מבלי משים כמה עדרי גנו שבילו סמוך למפגש עם הירכיים. אחרי דקות כבר היה בחוץ, במזללה מול הדיזנגוף סנטר, ושילם על מנת שווארמה גדולה. הישיבה על כיסא המזללה הגבוה, המטונף, לא היתה נוחה לדיירי הסוואנה, אבל הם הורגלו בכאלה. גם מושיק הורגל. וכיוון שלא נותרו מושבים אחרים, מחל על אנינותו והתמקם קרוב ככל האפשר לשיפוד המסתובב.

החשמל של תנור השיפוד יקד הישר מעליו, בוהק באור כתום על חבורת האסקימוסים הנבוכה, שנתפסה בעודה לועסת. מושיק לא ידע ולא הבין, רק חש שמשהו מתמוסס באזור בית החזה שלו, ומי יכול לדעת שזה היה איגלו. אך בעודו נוגס בנתחי הבשר, מוצץ את השומן החם הנוטף מהם, וחש את בעירת הבשרים בלבו, הגיע מושיק נבות, למספר דקות יקרות, לתחושה של שלמות וסיפוק שלא ידע זה שנים.