לא (רק) רדוקציה של האישה לכדי ערווה ולא כפיפות יתר לפסיקות הלכה יש פה, וגם לא התנערות מהניסיון המסורתי של דתיים להשתלב בצה"ל. מה שעומד מאחורי הדרת הנשים של חיילים דתיים דומה מאוד למה שעומד מאחורי המושג "טוהר הנשק" בפיהם של חיילים מצביעי שמאל. אני לא היסטוריונית צבאית ולא פילוסופית של המוסר, אבל במנגנונים של רגשות אשם אני מבינה.
מי שישב בפעולות בתנועת נוער אולי זוכר את הדיונים המיוסרים על "פקודה בלתי חוקית בעליל". כולנו, ילדים חילוניים מבית טוב, הסכמנו שבצה"ל מותר להרוג כי זה צבא, אבל אסור להרוג סתם כי אמרו לך. כמובן, צריך להגדיר ולקבוע מסמרות: מה תעשה אם המפקד יפקוד עליך לירות כדי להרוג? מה תעשה אם יגיד לך לירות בערבי שהולך לתומו? ובילד ערבי? ובערבי עם חמור שראית בדרך לפעולה סודית ועלול להלשין עליך? עם הפלפולים המוסריים האלה, הנמשכים מאז צאת הספר "שיח לוחמים", התגייס יותר מדור אחד, כולל הדור שלי. אני לא אזלזל בהם – הם אולי באמת אפשרו לצה"ל להישאר עם חיבור כלשהו למוסר לחימה. אבל לשמאלנים שבצבא, אלה שבשום פנים לא יכלו להזדהות עם מה שצה"ל עושה בשטחים (גם אם דעותיהם לא הקצינו עד כדי השתמטות או סירוב), "טוהר הנשק" ו"פקודה בלתי חוקית בעליל" היו עוגן טוב להיצמד אליו. גם אם המון גדרות מוסריות נשברו בזו אחר זו מאז 1967, החייל השמאלני יכול היה להתנחם בכך שלפחות לא לגיטימי פה לירות באדם כפות מטווח קצר.
חיילי ישיבות ההסדר שמשרתים היום עומדים בפני דילמה מקבילה, אך הפוכה. הם תומכים בהחזקת השטחים, רובם ככולם בעד הפעולות הצבאיות שם, ועושים מה שנדרש מהם. ועם זאת, סביר שגם אצלם מתחיל גירוד מוסרי כלשהו כשנאלצים על בסיס יומיומי לעכב אנשים במחסומים, להטיל כתרים וסגרים, לעדכן נוהל שכן, ליישם נוהל מגן אנושי, להשתין על הגג של משפחה זו או אחרת, להתפרץ לבתים באמצע הלילה לעצור נערים וזקנים ועוד. וגם אם הם מסכימים לרציונל שמאחורי הפעולות הללו, גם אם הם לא רואים בערבים בני אדם גמורים, עדיין כל זה נערם על מצפונם. אז הם אולי יעצרו ולא ישתתפו במשחקי המחסום המתבהמים של החייל החילוני המצוי, אבל עדיין צריכים להרגיש שהם עושים משהו אקטיבי, הצהרתי, ולא רק נמנעים משחיתות מוסרית: בקצרה, גם הם צריכים להציב להם קו אדום.
הקו האדום שלהם לא יוצב בפקודות בלתי חוקיות בעליל, מושג שלא מקובל בקרב הקהילה בה הם פועלים, אלא בפקודות לא מוסריות. זה יהיה העוגן המזכיר להם מהיכן באו, על מה גדלו, ובאיזה אופן המצפון שלהם עדיין יכול להרגיש בנוח, למרות שהשירות הצבאי משתמש בהם בצורות איומות שכאלה. אז כמו כל חייל חילוני מצוי הם ימצאו עצמם (או חבריהם) כופתים עצורים, שומרים על קרוואנים עוינים, ממגנים בתים בחברון, בדרך כלל בקנה אחד עם השקפתם. אבל כיוון שירצו להרגיש שהם בכל זאת לא מתבהמים, יביאו ראיה: הם לא מסוגלים לשמוע שירת נשים. הם לא רוצים לשהות בחברת חיילות. הם בכל זאת מונחים על ידי צו עליון גדול יותר מהמפקד בן גילם. יש להם דת, צו אלוהי, ויש להם רב, והם במשחק הזה רק על תנאי לכאורה – והרעיון הזה הופך את המשך השירות הבלתי נסבל, לנסבל.
בנסיבות אלה, חלילה להם מלהאזין לסירנות, שאולי ימשכו אותם הלאה מהמטלות הצבאיות, יעוררו אירוטיקה שתפריע במילוי תפקידם. כי בכל זאת, יש פה עבודה מלוכלכת לעשות, וגם שפע הצדקות להמציא לה.
כותבת מוחקת 
תגובות
שאול סלע
הפוסט פתוח לפרשנויות ויש דרש שונה לגמרי מהפשט. עבורי "ישראל של מעלה" בהשאלה מ"ירושלים של מעלה" לא קיימת כלל וכלל. נכון שאני רשום במירשם התושבים ומקבל שרותים ממדינה ככל מדינה שנותנת שרותים.
"תרבות ישראלית" ??? זמר עברי ??? בהחלט ובהחלט לא.
לחגוג את "יום העצמאות" ?? חלילה וחס
ציונות ?? גזענות
"מדינת היהודים" הפקירה אותי במלחמת אוקטובר, שלחה ב 1982 חיילים למות מות כלבים בלבנון, ההתנחלויות הנפשעות נכפות על אזרחיםשמתנגדים להם.
אז נשאיר את הצבא ל"דתיים הלאומים"
אביבה יקרה,
אחרי "עופרת יצוקה" השתתפתי ברב-שיח שנערך באיזה מוסד אקדמי דתי עם לוחמים שהיו בעזה.
אני ייצגתי, לצורך העניין, אדם שמקיים מצוות ועם זאת התנגד למבצע ולהיקפיו; כל שכן, להפגזת אוכלוסיה אזרחית בעזה, בשדירות ובעוטף-עזה.
לא אכנס לכל פרטי השיח (תקפו אותנו מילולית, כלומר את רוב מבקרי "המבצע") אבל לא זה היה עבורי לב-העניין. היה שם מ"פ דתי-מתנחל בגולני שהצדיק את המבצע ועוד יותר שמח על סיומו. לדבריו, יותר ויותר היה קשה לסגל הפיקודי להשתלט על הלוחמים ולמנוע אותם מלבצע מעשי ביזה.
הוא כמובן התנגד למעשים כאלו בכל מאודו.
ובאשר ל"שירת נשים"– זוהי החמרה הלכתית מוגזמת לחלוטין. אין לה כמעט יסוד. בחברה הספרדית נהגו נשים לשיר רומנסות בלדינוֹ– זו היתה תופעה מצויה וגם רצויה. מלבד זאת, כזכור מובאות בתנ"ך בין היתר "שירת הים" ו"שירת דבורה" שיש להניח שהושרו על ידי נשים בפרהסיה. כמדומני כי ישנם פסקי הלכה של רבנים מן הדורות האחרונים המתירים להאזין לשירת נשים בצוותא.
אני גם בטוח כי בעבר ישבו דתיים ורבנים לא מעטים בטקסים ממלכתיים של מדינת ישראל או בהופעות שונות בפני נשים זמרות, ולא פצו פה או יצאו במחאה. לפני כשנתיים יצא לי להאזין
להופעה של אתי אנקרי שרה סליחות. לא הייתי הגבר היחידי באירוע. היא התקיימה באונ' בר אילן.
לא נתבקשתי לצאת החוצה.
אני נוהג לשמוע שירת נשים בהנאה רבה.
מעניין. אולי טבעת פה מושג פסיכולוגי חדש, "התקה מוסרית". יש לא מעט אנלוגיות, מה שעולה לי בראש מיד זה הטאבו הצה"לי על ביזה – גם כשהיא מתרחשת אחרי טבח באוכלוסיה אזרחית. החיילים הראשונים שעמדו לדין אחרי "עופרת יצוקה" היו חבר'ה מגבעתי שגנבו כרטיס אשראי מאיזה פלסטיני בעזה שטיל של צה"ל הרג את אמא שלו. החיילים נשפטו כמובן על גניבת הכרטיס בלבד, מחזה אבסורד שכזה:
http://idanlandau.com/2009/05/13/%D7%94%D7%97%D7%96%D7%A8-%D7%94%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%92/
זה והתצלומים שפירסמה עדן אברג'יל, מצטרפים למה שכיניתי "הקוסמטיקה של הרוע":
http://idanlandau.com/2010/08/21/cosmetics-of-evil/
ועוד משהו ישן-נושן, שאולי ראוי לקרוא לו "התקה אסתטית":
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3007438,00.html
(סליחה על היחצ"נות העצמית)
רעיון מעניין .
אני מקווה מאוד שאת טועה , ז"א , שאין קורלציה בין השירות בשטחים לבין פרשת הצוערים.
על פניו , שיירות בשטחים קיים כבר יותר מארבעים שנה , ואילו סיפורי הדרת הנשים אצל החיילים הדתיים , הם עניין של שנתיים או שלוש.
אני אגיד לך איפה ישנה קורלציה.
מרגע שהנח"ל החרדי , התחיל להיות פופולארי , הדתיים שמשרתים מחוצה לו ,התחילו להחשב כפשרנים. בנח"ל החרדי מבטיחים להם , שלא יראו חיילת במשך כל השירות ואז מי שלא נמצא בח"ל החרדי , תמיד מאותגר מצפונית.
לא שאני משווה חלילה וחס, אבל היה איזה סקנדל אצל הנאצים, שאין איתם כמובן כל דמיון. התברר שבמחנות עבודת כפיה במזרח אירופה, חיילים גרמניים, שכמובן לא נשווה אותם לשום דבר, מה פתאום, הציצו למקלחות של האסירות. שומו שמיים. היה טררם גדול על מוסר וטוהר הנשק.
היינריך בל מספר על זה באחד מספריו, תמונה קבוצתית עם גברת, נדמה לי.
נו, אילו היה מדובר באיזו המצאה של החיילים בשטח. אבל זה ממש לא המקרה. וזה מצטרף לעוד המון תופעות כאלו, גם מחוץ לצבא. החבר'ה פשוט מתרבים ומתחזקים, והנה עכשיו הם יכולים לעשות מה שלא עשו אף פעם. אלה מצד הדת ואלה מצד הגזענות.
שאול, צר לי לשמוע.
שועי, אהלן. כתבת דברים נכונים. חוץ מזה, לנקודה צדדית בדבריך: הרבה החמרות הלכתיות מקורן בזרמים אשכנזיים בלבד. הזרם ה"ספרדי" מטבעו תמיד היה סובלני וגמיש הרבה יותר, איפשר טווח הרבה יותר רחב של "התחזקות" ו"התפקרות" בתוך הנורמה (ואני לא מדברת על ש"ס עם התלבושות החרדיות שלהם, אלא על המורשת הספרדית העצומה שהיתה לפני כן). יש הרבה זיכרונות אישיים ומשפחתיים שנקשרים אצלי לעניין הזה ולא אכנס לזה פה.
עידן, יפה הגדרת – "התקה מוסרית". אם הייתי צינית הייתי קוראת לזה עלה תאנה, אבל אני לא רוצה להיות כזו.
יסמין, גם את צודקת!
(ובכלל לא בא לי להתנצח בתגובות, התעייפתי מספיק בפוסט, אז עקרונית אני מסכימה עם כולם 🙂 ).
את מחפשת תופעה במקום בו היא לא קיימת – אם תסתכלי על המקרה שהביא את הנושא לחדשות, ארבעה חיילים עזבו, כשבאולם היו כמאה חיילים דתיים. יש מיעוט זעום וקולני שמחפש כותרות, והניפוח של זה לכדי תופעה, בדיוק כמו ההמצאה של מניעים נסתרים ובדיוניים, היא בדיוק זה – בדיונית.
שחר,
זה משהו שלא קרה קודם. אז אולי זה ענין מקרי שיעלם מעצמו, ואולי זאת מגמה שתלך ותתחזק. אני חושב שההסבר השני הוא הנכון. אם אתה חושב שזה מקרי, אז תצדיק. אם קודם היו אפס ועכשיו ארבעה, זה אולי מראה על כיוון, ומחר יהיו שמונה ואחריהם עשרים. גם אי אפשר להתעלם מהרקע – זה בא אחרי הפרדת המינים הגוברת בחינוך הממ"ד ובבני עקיבא, וכיוצ"ב סימנים של החמרה ב"צניעות".
לא יודעת אם את צודקת או לא, יש לי תחושה שאכן כן, עלית כאן על מנגנון אפשרי – בכל מקרה הפוסט שלך ריתק אותי לחלוטין ועורר למחשבה למרות שקראתי אותו בשעת לילה מאוחרת. שאפו למחשבה מקורית. אולי זה לא רק עניין של מצוקת קו-אדום מוסרי, אולי זה העירבוב המובנה של כובש/נכבש. המעגל הוא בערך כזה:
1. הזדהות מסויימת, בלתי נמנעת, של החייל הדתי עם מצוקת הנכבש
2. חוסר יכולת שלו להתמודד עם ההזדהות הזאת, שמקורה פנימי והיא מנוגדת לכל שטיפת מוח חיצונית שהוא עובר מצד הסמכות הרוחנית לה הוא מציית.
3. התקה של ה'אחר' – מהערבי אל האישה. הוא חייב לכונן את זהותו מחדש מול 'האחר', קל לעשות זאת מול אישה כי הזהות הגברית שלו יציבה יותר מאשר הזהות שלו ככובש מול נכבש.
4. התחזקות על חשבון דחיקת האחר-הסימבולי, ובתוך כך אישור מחדש של הערכים שהוטמעו בו – התבדלות, למשל – וכך בעקיפין להצדיק בפני עצמו המעשים והמצבים אליהם הוא נקלע.
ניתוח מעניין.
אביבה, איזה פוסט מרתק, מצמרר ומבקיע דרך. וכמה שאני חש שאת צודקת.
להלן סיפור שהפוסט הצית בי (בעיקר נושא דיוני המוסר של התנועה). בשנות השמונים היה אירוע שהתרחש בגלבוע, חיילים של גולני לכדו חמור אומלל כרכו לצווארו פתיל רועם עם חומר נפץ ולקול מצהלות כולם כרתו את ראשו. כל הארץ רעשה. הם נשפטו על התאכזרות לבעל חיים ונכנסו לשמונה חודשים לכלא, (עד כמה שאני זוכר). באותה עת בדיוק חיילים של צה"ל בנגב קיבלו הוראה לסלק רועי צאן בדווים משטחי אש בנגב. קבוצת חיילים ירתה באוויר (כנהוג) והרגה נערה בת 12. הם קיבלו ארבעה חודשים בפנים. והארץ שקטה וקול דממה דקה. אין מה לעשות, כבר אז חייו של חמור היו שווים יותר מחייה של נערה בדווית.
תודה אביבה על כתיבה רהוטה , מדוייקת ומשקפת.
לגבי שירת נשים, מעניין מתי יגיע היום ובו כל נשות ישראל יחדלו לשתף פעולה עם העניין הבזוי הזה של עזרת נשים, גם אלו שלא הולכות לבתי כנסת אלא ביום כיפור.
וזה הרבה מעבר ללהיות שמאלני…
שני צדדים מעניינים לפוסט הזה:
.
ההקצנות המוזרות מלמדות על נפש טובה ביסודה, שמחפשת פתרון או "פיצוי" לרוע שהיא נאלצת לתפקד בתוכו. יש תקווה לנפש טובה.
.
מצד אחר, הגיעו ימים שכבר איננו יכולים להסביר את עצמנו ללא הזדקקות לפתולוגיות. את הסימפטומים כבר אי אפשר להסביר מתוך עצמם.
תודה לכם, לכל המגיבים.
מירי, תיארת יפה. אם כי ראיתי שמישהו (דתי) הגיב בפייסבוק שהמצוקה של חייל דתי היא לא מפרוצדורות הכיבוש אלא מפינוי מאחזים למשל. אז אולי הדברים פשוטים יותר ורק אני החילונית-שמאלנית סיבכתי אותם? גם זה ייתכן.
נועם, בהחלט.
אביבה, המצוקה לא חייבת להיות מודעת. ברור שקל לו להזדהות עם מצוקת פינוי המאחזים מאשר להודות שהדיכוי נוגע לליבו באיזה אופן, אבל אילו קרא את פרנץ פנון היה מבין שהכובש משפיע על הנכבש והנכבש משפיע על הכובש ובכל חיכוך יש גם מימד של הזדהות. זה בלתי נמנע.