משקפיים

ארבע מאות תשעים וחמישה שקלים. זוג משקפיים לילד.

האופטיקאי אומר: חמוד.

שאלתי: סלח לי, האם יש השתתפות לחברי הביטוח המשלים מגן זהב של קופת החולים?

והוא גמגם: לא לא, אממ אממ, יש רק ל, אה, כללית מושלם.

ובבית לפני השינה. מצאתי: יש.

יש השתתפות – שמונים אחוז לחברי הביטוח המשלים מגן זהב של קופת החולים!

אבל רק למי שקונה בחנויות המורשות.

למשל בחנות האחרת. מעבר לכביש.

*

החוצפן ידע ולא אמר לי. איך הוא ידע ולא אמר.

אין ברירה. מחר בשמונה בבוקר אלך אליו. לפני שתושלם ההזמנה.

לדרוש את הכסף בחזרה.

עם הילד אלך אליו, שיעמוד תם וטהור בינינו. שלא יאפשר למנוול לאיים על הלקוחה.

מה לכל הרוחות חשבת לעצמך?

האם אחרי שלושים שנה בשכונה אתה לא יודע שיש השתתפות בחנות השנייה?

אין ברירה, אני אצטרך לשצוף בחמת זעם, לשקוק את הכעס, כל מה שעובד,

לרמז על השקר, על הגניבה, שיתבייש, אך לא להאשים מפורשות.

לא להעליב את האמיגדלה. רק לתאר את העוולה, לעורר את האהדה. זוהי תוכניתי.

אולי גם אסביר לו שאני מפרנסת יחידה.

ואני מתמוטטת עכשיו וכל כך בוכה.

אבל באמת, אין לי את הסכום הזה. כזה סכום אין לי.

ואם רק אבקש הנחה?

*

מתעוררת בשתיים וחצי בלילה. יוצאת מן המיטה.

שמיכת הפוך מחכה. גם הספר, קטן ואדום. שירת אהבה הודית משולהבת. סתם שילמתי. גנב בן גנב.

יוצאת מהבית. לשבת להמתין לו ליד החנות. זה הלא בקצה הרחוב.

כבר רבע לחמש והוא מגיע מוקדם, מה יש אם אנמנם פה קצת, תיכף יתחילו האוטובוסים.

בשמונה וחצי מעירה אותי יד: גברת, את צריכה עזרה?

ואני קופצת על רגלי: תשמע, יש השתתפות אבל לא אצלך.

גברת, הוא אומר, גברת. אני ממש מצטער, לא התכוונתי.

אדוני, אתה חתיכת… אחרי שלושים שנה בשכונה!

תשמעי רגע, גברת. כשעלינו לארץ, בשנת אלף תשע מאות חמישים ואחת, אחותי הגדולה נשארה שם. סירבו להעלות אותה על המטוס שלנו. בכינו בכינו, לא הסכמנו להיפרד. בסוף הדודה הערירית אמרה: היא על הלב שלי, על האחריות שלי, אני אביא לכם אותה במטוס הבא בריאה ושלמה. ובאמת חיכינו בלוד שעות והיא הגיעה, במטוס אחרינו הגיעה, כמה אמא שלי בכתה. והילד שלך מחכה בבית, גברת, באמת רחמנות.

אדוני, זה לא יעזור לך, אני לא מאמינה לאף מילה. פתח את הקופה!

הוא נאנח, תשמעי זה לא בסדר, משקשק בצרור מפתחות, פותח בריח ועוד אחד. ועוד אחד ועוד אחד. ועוד אחד ועוד אחד. ואחר כך שני בריחים יחדיו. ודלת ברזל. ודלת זכוכית משוריינת. ועדשת זכוכית גדולה ורבועה. ושנינו פוסעים לתוכה בנקישה, ונבלעים בתוך החנות השקופה. צורת ידיות כפולות צורתה. איזה זוג הזמנתם, הוא שואל, אתן לך אותו בחינם, אתן לך גם משקפי שמש. רצועה לידית ונרתיק עם מטלית לזיגוג והברקה. אתן לך גם עוגות עם קרמל ומרציפן, ועוגיות אוראו בתור גלגלים. גלגלי עוגת הרכבת שאביא לך.

הנה, הוא פותח כספת בתוך כספת ומוציא מתוכה תיבה נעולה, קחי את הכסף, את הצ'ק והכרטיס, את כל כך צודקת גברת, וכל כך נפלאה מעולה ויפה. והוא עורם אל תוך ידי ואל כיסי שטרות שטרות, גדולים בצבע אדום וסגול, נוטפי תות יער ודומדמניות מהחורשה השחורה, וכולי מתכסה בהדפסים הנמרחים עלי, דיוקנאות ומספרים, כל גדולי האומה המונצחים עושים לי נעים, ואני עומדת מעוטרת והוא חותך לי פרוסה משולשת מדלפק הקבלה, קחי, תביאי גם לילד – את רוצה עם סוכריות צבעוניות או בלי?

*

ובמיטה. לזרוק את השמיכה המזיעה, ולהבין. להגיד לעצמי. אני יודעת מה.

זה בסדר, ותרי. תהיי גם גדולה גם קטנה.

זה קורה. בסך הכל את לא ביררת קודם וזה קורה.

ככה זה כסף ככה זה בחיים ככה זה מתוקה.

ואני מוותרת, לא רק על ארבע מאות תשעים וחמישה שקלים בלי שמונים אחוז הנחה. מוותרת גם על כל סימני החוזקה. על העמדת הפנים שלא צריכה. על ההכחשה. על הזיכרון של מי שעדיין מחזיק לי קור דבוק מהנשמה. הנה אני כל כך קטנה וכל כך תלויה. מתפרקדת, מתרפה מתוך האין ברירה. תודה לך ובבקשה.

עוד לא בוקר. כבר לא לילה.

שה, שה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי ברקאי  On 28 בדצמבר 2011 at 7:49 pm

    אוף.
    אבל הכי טוב לוותר – על הכעס, בעיקר זה שעל עצמנו, של איך לא אמרנו איך לא ידענו איך יצאנו חלשים.
    ולחבק את עצמנו שגם, תמיד, תלויים בכל כך הרבה מעשים של אחרים ובשליטתנו רק איך נגיב אל כל זה וכל מה שמתעורר בגלל, בעקבות, מתחת ומעל, ולא שום דבר מעבר לזה.

  • טל  On 28 בדצמבר 2011 at 11:53 pm

    קורה לכולם, ואז טוב שיש מי שמספר ומזכיר שזה קורה לכולם.

  • עודד  On 29 בדצמבר 2011 at 7:16 am

    כמה משחרר לחלום. תודה;

  • יסמין  On 29 בדצמבר 2011 at 9:49 am

    ובהתרחקות מה מן האישי, כל כך מעייף לחיות בתרבות שבה תמיד צריך לעמוד על המשמר שלא יגבנו אותך, ירמו אותך, יתחמנו אותך, וצריך להיות ערניים ותחמנים וקומבינטורים ולהכיר את כל הטריקים ולבדוק כל דבר בשבע עיניים. מתיש באמת.

  • avivamishmari  On 29 בדצמבר 2011 at 12:19 pm

    תודה עודד. ויסמין, אכן, במידה רבה זו ארץ האי-אמון.

  • Zvika Agmon  On 29 בדצמבר 2011 at 1:32 pm

    לדעתי, אחרי ש"ישנת על זה" לילה, ואולי את מרוגזת פחות, לכי "לשצוף בחמת זעם" כאילו, ותקבלי חזרה את מה שמגיע לך. גם אם צריך לעמוד על המשמר כל הזמן, ולא עמדת, עדיין לא צריך לנצל אותך.

  • Zvika Agmon  On 29 בדצמבר 2011 at 1:33 pm

    …וכן, שכחתי. שה. שה.

  • archinote  On 29 בדצמבר 2011 at 1:46 pm

    תמיד יש את הדילמה הזאת, לוותר, לצאת סלחן, עצבני, חלש ואדיוט או, להתעקש ולצאת חזק, עקשן והחלטי וקצת פחת עצבני.

  • avivamishmari  On 29 בדצמבר 2011 at 7:31 pm

    תודה צביקה, האמת שמבחינתי הסיפור (האמיתי) נגמר ברגע שהתיישבתי לכתוב אותו.

    יוסי – אפשר גם-וגם?

    ארך אפיים – מקסים! למה בעצם אין לי מנוי אצלך? (יתוקן).

    • ארך אפיים  On 30 בדצמבר 2011 at 5:58 pm

      רוב תודות. לכבוד הוא לי וזה. כבר מלא זמן לא כתבתי, אולי זה יתן לי קצת פוש.

  • עדי סתיו  On 8 במרץ 2012 at 9:45 am

    נזכרתי פתאום. אני חושב שזה הפוסט שלך שאני הכי אוהב.

    נדמה לי שאני גם יכול להסביר למה, אבל בעצם בכלל לא צריך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: