הנאשמת גברת זו וזו

ניתוח פוסט מודרני מושכל הוא כתובע קנטרני העומד מול המציאות: בתאריך זה וזה בשעה זו וזו, הוא מזכיר, נמצאה הנאשמת גברת זו וזו כשהיא עושה מעשה נבלה זה וזה, עוברת על סעיף כך וכך, ובנוסף מדברת דיבורי נבלה אלה ואלה. התובע עומד ומקריא מתוך ערימת דפים שהביא איתו, דיבורו מעט לא קוהרנטי אבל שוטף ולעולם אינו נפסק, והוא נושא נאום בן שמונה שעות (אנשים הביאו כריכים מהבית מבעוד מועד), מצטט מכתביהם של רעים נכבדים, ממליץ כמובן לפנות לספרו של ההוגה המוערך, טוען לפירוק בעוד הוא בונה קיר על קיר ללבני ענק. בינתיים, הנאשמת היושבת מולו ממשיכה לדקור את שכנה או לגנוב מאחותה, כפי שעשתה תמיד, בוכה מעט אחרי מעשה, ממשיכה ושוב, מבטיחה לעצמה לעשות הכל אחרת עוד מעט. העדים מפטפטים עם המושבעים, חלקם יוצאים מן האולם, חלקם מתנשקים זה עם זה, חולקים סלט חסה, הופכים דף בספר. לפעמים הנאשמת כבר הובסה בקטטה העבריינית שלה, וכך קרסה נפלה, ושכובה שם בין כיסאות אולם המשפט, עיניה כבויות, היא נראית יותר מכל כמו מה שכולם יודעים שהיא באמת. אבל עורך הדין ממשיך להקריא, לבשר: המציאות היא-היא עצמה ודומה לכל דבר אחר וזאת בעת ובעונה אחת, כפי שכבר הוכחתי בעמוד עשרים ושבע סעיף חמש עשרה לוכסן גימ"ל פסקה אחרונה, אבקש בכל לשון של בקשה לא להפריע את דבריי שעדיין לא תמו. אם כך, איזה עונש מבקש אדוני? שואל השופט.