הנול העולה ויורד

העסק שלי הוא מלמלות לאופנועים. כן כן, אחרי יותר מעשרים וחמש שנה בתור מורה לתפירה הצלחתי להתמסר לתחביב האמיתי שלי, אופנועים, ואז גם גיליתי את תחום המלמלות לאופנועים. מסתבר שיש רוכבות אופנוע בחוגי ההארלי דיווידסון, מלאכי הגיהנום של ארה"ב, אין הרבה כאלה אבל הן דורשות קישוטים יפים ונשיים לאופנועים הכבדים שלהן. יש אופנה מצחיקה של נשים בלבוש עור שחור וסיכות על הבגד, שנוסעות על אופנוע שיש לו מלתחה בסגנון ג'יין אוסטן. הן נפגשות ומשוות סגנונות ותקופות ובדים, כן כן, מסתבר שזה עולם שלם שיש לו אפילו כנס שנתי באוקלהומה. והכי הן אוהבות לתת רייסים על האופנועים השחורים שלהן, עם מלמלה ותחרה מתבדרות ברוח. כמה כאלה כבר יש, תשאלו? זאת אמריקה, יש משוגעים מכל סוג ומין, ולכנס השנתי היו מגיעות לפחות איזה שלוש מאות רוכבות עם מלבושי מנוע מהודרים.

כמובן שלא כל אחד יכול להכין קישוטים כאלה – הם צריכים לכסות את מושב האופנוע ואת המנוע, אבל לא להיתפס בו חלילה. זו אמנות שלמה של תפירה סביב הזיזים ופתחים במקומות המתאימים, שיתאימו ליותר מדגם אחד, ולקח לי כמה חודשים טובים ללמוד אותה. אבל היה שווה – התשלומים על עבודות כאלו כל כך טובים, שמדי שלוש ארבע הזמנות אני מאפשרת לעצמי חודש מנוחה.

בפעם האחרונה הכנתי אפילו חמש הזמנות, ואז קניתי לעצמי נופש באירופה. נסעתי קצת ברכב שכור והגעתי אל גבול בלגיה-הולנד. חשבתי לשוטט שם קצת בעיירות היסטוריות, אבל לא לקחתי בחשבון כמה מדכאים יהיו הנופים האפורים האיומים האלה, שטוחים לגמרי בלי שום עלייה או ירידה. באחת העיירות שעברתי בהן החל בדיוק לרדת גשם אדיר, לא הטפטוף בקווים דקים שהם רגילים אליו שם, אלא ממש גשם שוטף. נכנסתי להסתתר באיזה פאב, אולי נכון יותר לקרוא לו פונדק דרכים, שהיה עשוי בסגנון המקומי המוכר, כולו ספון עץ כהה עם שולחן ביליארד בפינה.

בעל הפונדק, סליחה, הפאב, היה זקן כמו טלפון בקליט שמחובר לקיר. כל הזמן השתעשע בתנוכי אזניו, משך אותם למעלה ולמטה כאילו לא האמין בעצמו למה שפיו מפיק. ברגע ששם לב שאני "קהל שבוי", לכודה בפאב שלו בגלל הגשם, עמד מולי ונשא מונולוג ארוך. רק מילה אחת הבנתי מהפלמית הכבדה שלו – verhaal, סיפור. הנהנתי אבל הבהרתי לו שאיני מבינה מה פשר הסיפור. הוא ניסה קצת באנגלית איומה ולבסוף עבר לצרפתית – שפה שהיו לי בה מעט מדי פעלים להיאחז בהם, כי לא שיננתי מספיק בבית הספר – אבל את השאר השלים בתנועות ידיים, ובהצבעה על איורים בוטניים שהיו תלויים על הקיר.

ממנו שמעתי את הסיפור על צוואתו של עולש. וכמה צחקתי ממנו, אל תשאלו. וזה הסיפור:

צוואתו של עולש

בעיר לפת על הנהר שומר גר איש בשם עולש והתפרנס מאיסוף זרדים וקליעתם לכדי קינים לבונים. הבונים אמנם אינם גרים בקינים אך לא התלוננו ונהנו מאוד מחברתו של עולש. רק בני הכפר רעי הלב היו משסים את הכלבים שלהם בעולש ומיידים בו אבנים.

כשמת עולש הסתבר שציווה את כל רכושו לכומר הכפר, שתמיד היה חובש את פצעיו ומנחם אותו. לכסף נלוו הוראות מדויקות לשימוש בו – על הכומר היה לשכור בנאים מכפר שכן, שיבנו מסכה גדולה שתשחזר בדיוק מושלם את המסכה של ארץ האש. על המסכה לעמוד על גבעה גבוהה המשקיפה אל הכפר.

הכומר לא שמע מעולם על המסכה של ארץ האש, וכתב לכמרים מלומדים שלמדו אתו באותו מסדר, אך ללא הועיל. הוא נסע לספרייה הגדולה בעיר הבירה כרובית וישב שם ימים שלמים על ספרים עבים וחקר את כל תולדות ארץ האש, אך ללא הועיל. אחרי חודשים רבים ביקש לוותר, אך הרגיש שייעודו ככומר וכאדם לא יהיה שלם אם לא ימלא אחרי הצוואה של עולש כלשונה בדיוק, גם אם שכח בינתיים לגמרי מי היה עולש. עם ערימת ספרי קודש נסע הכומר לארץ האש, קיים כמה פגישות בעיירה קטנה שהיתה שם, ומשלא מצא כל מידע חדש החל במסע אל תוך הכפרים הפראיים.

בכל פעם נכנס עמוק יותר ויותר פנימה, מן הכפרים של השאמאנים הפשוטים אל כפרם של משחיתי השם ללא הכר, ומשם אל גונבי מבט העיניים הלא מאמין, ומשם אל הלופתים את דש בגדך בלי לעזוב. שלוש מאות קילומטר אחרי כפרם של הלופתים את דש בגדך בלי לעזוב הגיע אל הקורעים ממך קריעה, ושם מצא סוף סוף ילדה קטנה שסיפרה לו, דמעות בעיניה, על מסכת הצחוק ומסכת הבכי. וכך סיפרה הילדה:

המסכה של ארץ האש

לפני ימים רבים לא ידעו בני האדם לצחוק או לבכות והמחשבה על גורלם היתה מעבירה בהם חלחלה. כדי לקבל מעט נחמה לגבי העתיד היו הולכים אל מסכת הצחוק ומסכת הבכי ועומדים מולה שעה ארוכה. גובה המסכה היה יותר משני מטרים והיא לא נתנה כל צל או מחסה. רק כשירד גשם על המסכה, היו מעזים לשאול אותה דבר, ולמרבית המזל יורד לא מעט גשם בארץ האש. אם היתה המסכה מראה את פניה הצוחקות, היה פירוש הדבר שעצב מגיע. אם היתה מראה את פניה הבוכיות, היה פירוש הדבר ששמחה גדולה עומדת בפתח. שנים רבות נועצו בני הכפר במסכה ומעולם לא הכזיבה.

פעם אחת הגיעה תיירת רצוצה אל הכפר, לא ידוע מאיפה. ידיה היו שרוטות ורגליה חבולות ועיניה כבויות. הנשים המקומיות טיפלו בפצעיה והניחו רטיות על כפות רגליה, עד שהבריאה. כל אותו הזמן שכבה על מרבץ אריגים בבקתה קטנה ששכנה ממש מול מסכת הצחוק ומסכת הבכי, והתבוננה בעולים לרגל ובשאלות שהציגו. במשך זמן החלמתה גם החלה ללמוד את שפת המקום, אבל לא אמרה לנשים מילה אחת על המסכה והן לא אמרו לה דבר. רק אחרי ששלטה בחמישים פעלים ובמאה שמות תואר, העזה לפנות אל הצעירות ביותר שבהן ולשאול: מדוע צחוק של המסכה מראה שעצב מגיע, ובכי של המסכה מראה שצפויה שמחה גדולה?

הנשים הביטו זו בזו וענו לה בחמישים פעלים ובמאה שמות תואר, אבל דיברו רק על הנול העולה ויורד חליפות. שבועות רבים עוד שכבה בבקתה על מרבצה, ולבסוף הבינה את הדבר בכוחות עצמה. וזה מה שהבינה:

צחוקה של המסכה אומר: הו, אתם בני האדם, כמה אתם טורחים ומתאמצים לסלק מכם כל רמז לעצב, הרי עצב גדול ועצום עומד להתרגש עליכם ממקור בלתי צפוי, ואין לכם מושג מהו, לא כל שכן איך להיפטר ממנו.

בכייה של המסכה אומר: הו, אתם בני האדם, כמה אתם טורחים ומתאמצים לסלק מכם כל רמז לשמחה, הרי חגיגה ענקית עומדת לפקוד אתכם בקרוב מאוד, ואין לכם מושג מהי, לא כל שכן איך להחיש אותה.

כל זאת הבינה התיירת לבד אך שמרה את הדבר לעצמה עד שהחלימה מפצעיה וגם רגליה לא היו נפוחות עוד. היא התקשתה להרים את גופה אחרי השכיבה הארוכה על המצע, אך לבסוף קמה ועשתה כמה צעדים עד אל מסכת הצחוק והבכי. היא היתה קרובה מאוד להגשמת תכניתה.

הנשים האורגות הרימו מבטן ופסקו מן המלאכה בבת אחת.

"התרחקי ממנה!" צעקו הנשים האורגות, בפועל השכיח ביותר בשפתן.

"חבקי אותה!" צעקה ילדה עיוורת קטנה שהיתה זריזה מאוד בליפוף הנול, בשפה פרטית משלה.

התיירת שמעה אותן ולא הבינה. היא נגעה בפסל הצחוק והבכי ויונק דבש קטן ננער מתוך נחירי הפסל ויצא, מרפרף על ראשה של התיירת ועל חזה ומתעופף הלאה. היא החלה לצחוק ולא פסקה, והתעלפה מרוב צחוק. מעלפונה זה לא קמה עוד.

הנשים האורגות קברו אותה במקום שבו, לו היתה המסכה נותנת צל, היה הצל עומד בשעת אחר הצהריים, כי בשעה ההיא הגיעה אל הכפר. לילדיהן סיפרו שהאישה מתה מצער. רק הילדה העיוורת ידעה את האמת, אבל כשבגרה וילדה ילדים למכשף הכפר, סיפרה להם גרסה שונה לגמרי. בסיפורה של העיוורת היתה סופת ברקים שפגעה בעץ שעמד על הגבעה שעמד עליה פסל שבנו ילדים שזרקו אבנים. אף תיירת לא הופיעה באותו הסיפור.